בדידות מזהירה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
בדידות מזהירה (באנגלית: Splendid isolation) היה כינויה של מדיניות בריטית, שהייתה הבסיס ליחסי החוץ של האימפריה הבריטית בסוף המאה ה-19, בעיקר בהנהגת ראשי ממשלות מן המפלגה השמרנית, בנג'מין דיזראלי ורוברט ססיל. המונח נטבע על ידי פוליטיקאי קנדי, שביקש לשבח את מדיניות אי-ההתערבות של בריטניה בענייניה של אירופה.
מדינות חוץ זו ננקטה על ידי בריטניה בסוף המאה ה־19, ואופיינה בחוסר נכונותה של בריטניה לכרות בריתות עם מעצמות אירופה. המונח מציין את העדר מעורבותה של בריטניה כאחת המעצמות הגדולות בענייניה הפנימיים של אירופה. המדיניות נבעה בראש ובראשונה מרצונה של בריטניה לשמר את "מאזן הכוחות" בין מעצמות אירופה. היא גם נבעה מרצונה של בריטניה להגן על האינטרס הכלכלי של מושבותיה על ידי שמירה על יחסים נייטרליים עם המעצמות שיאפשרו סחר חופשי. המדיניות השתנתה לאחר איחוד גרמניה על ידי ביסמרק. בריטניה חשה מאוימת על ידי ה"ענק" שצמח במרכז אירופה. ה"בדידות" נשברה בחתימה על ברית עם צרפת בשנת 1904 ועם רוסיה בשנת 1907.
היסטוריונים התלבטו בשאלה האם מדיניות זו הייתה מכוונת, או שלמעשה נכפתה על בריטניה על ידי המאורעות באותה תקופה. כמה היסטוריונים סבורים שבתקופה שלפני הברית הצרפתית-רוסית, שנחתמה ב-1892, הייתה מדיניות זו למעשה פיקטיבית. לאחר חתימת ההסכם דבקה בריטניה הגדולה במדיניות זו בחוסר רצון. אדוארד הנרי סטנלי, הרוזן מדרבי, שהיה שר החוץ הבריטי בין השנים 1866-1868 ובין השנים 1874-1878 תיאר מדיניות זו כנובעת ממיקומה הגאוגרפי הייחודי של בריטניה. לדבריו, מדיניות זו הייתה שמירה על יחסים טובים עם כל המדינות סביבה, אך הימנעות מברית עם אחת או עם כמה מהן, תוך מאמץ שלא להתערב בענייניה הפנימיים של אף מדינה זרה.