המסורת הטורקו־מונגולית
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
טורקו־מונגולית או המסורת הטורקו-מונגולית היא סינתזה אתנו־תרבותית שהתקיימה באסיה במהלך המאה ה-14 בקרב שליטי אורדת הזהב וח'אנות צ'אגאטאי.
במקומות אלה, האוכלוסייה המונגולית השלטת נטמעה בעמים הטורקיים שהיו תחת שלטונה. היטמעות זו גררה אימוץ הדרגתי של האסלאם בידי השליטים, במקום הטנגריזם, וכן מעבר לשפות טורקיות. למרות שינויים אלה, השלטונות עדיין שימרו את מוסדות המדינה והחוק המונגוליים. [1]
לאחר קריסת החאנויות המונגוליות, השליטים הטורקו־מונגוליים הקימו מדינות איסלאמיות רבות שירשו את מקומן. כדוגמת חאנות קרים, אסטרחן וקאזאן שירשו את אורדת הזהב, והאימפריה הטימורית שתפסה את כוחה של חאנות צ'אגאטאי במרכז אסיה. באבור (1483–1530), נסיך טורקו-מונגולי ונין נינו של טימור, ייסד את האימפריה המוגולית, ששלטה כמעט בכל תת היבשת ההודית.[2] כמו כן, טורקים וטטרים שלטו במצרים במהלך תקופת הסולטנות הממלוכית.
בכל המדינות הללו, האליטות הטורקו-מונגוליות הפכו לפטרונים של המסורת הטורקו-פרסית, שנהפכה לתרבות הדומיננטית בקרב המוסלמים במרכז אסיה באותה תקופה. במאות הבאות, התרבות הטורקו-פרסית הופצה על ידי כיבושים טורקו-מונגוליים לאזורים שכנים. בכך היא הפכה לתרבות השולטת בקרב האליטות באימפריה המוגולית בצפון הודו, מרכז אסיה ואגן טארים בצפון מערב סין, וכן חלקים גדולים ממערב אסיה והמזרח התיכון. [3]