יחס חוב-תוצר
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
בכלכלה, יחס חוב-תוצר הוא היחס בין החוב הציבורי של מדינה (נמדד ביחידות מטבע) לבין התוצר המקומי הגולמי (GDP) (נמדד ביחידות מטבע בשנה). יחס חוב-תוצר נמוך מצביע על כך שכלכלה מייצרת סחורות ושירותים באופן המספיק כדי לעמוד בהתחייבויותיה מבלי לקחת הלוואות נוספות.[1] קיימים גורמים רבים המשפיעים על הרחבת או הקטנת החוב של מדינות, בהם שיקולים גאופוליטיים וכלכליים - לרבות שיעורי ריבית, מלחמה, מיתון ועוד.[2] אין לבלבל את היחס עם יחס גירעון לתוצר, אשר, עבור מדינות עם גירעונות תקציביים, מודד את ההפסד הפיסקאלי הנקי השנתי של מדינה בשנה נתונה (סך כל ההוצאות בניכוי סך ההכנסות, או השינוי נטו בחוב לשנה) כאחוז נתח מהתמ"ג של אותה מדינה; עבור מדינות עם עודפי תקציב, יחס עודף לתוצר מודד את הרווח הפיסקאלי הנקי השנתי של מדינה כחלק מהתמ"ג של אותה מדינה.
במקרו-כלכלה, ישנם מספר חישובים שונים ליחס חוב-תוצר. היחס הנפוץ ביותר הוא החוב הציבורי חלקי התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג), המשקף את כספי הממשלה, בעוד שיחס נפוץ נוסף הוא סך החוב לתוצר, המשקף את כספי המדינה כולה.