כבל תקשורת תת-ימי
כבל תקשורת בין אתרים שונים המונח בים / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
כֶּבֶל תקשורת תת-ימי הוא כבל תקשורת המונח על קרקעית הים כדי לחבר בין שתי נקודות שאין ביניהן חיבור נוח או אפשרי ביבשה.
הכבל התת-ימי הראשון הונח בין אנגליה לצרפת בשנת 1850 ושימש להעברת טלגרף בלבד, הכבל כלל גיד אחד ומעטפת. כשלושה ימים לאחר שהונח בים נקרע הכבל על ידי סירת דייגים. מאז הונחו כבלים תת-ימיים המכילים מספר רב יותר של גידים ואפשרו נפח תקשורת גדול יותר.
בשלב הבא השתמשו בכבלים קואקסיאליים, המכילים גיד מרכזי (ציר) ומעטפת (סיכוך). כבלים אלו העבירו תדר מאופנן הנושא עליו מידע בשיטת חלוקת תדר (FDM). מאוחר יותר העבירו בכבלים מידע בשיטת ריבוב בחלוקת זמן (TDM), שהייתה יעילה יותר ופתרה בעיות של רעשי רקע ועוצמות שמע בלתי יציבות.
בעקבות התפתחויות הטכנולוגיות, עברו לשימוש בסיבים אופטיים, המשמשים לתקשורת עד היום. לסיבים האופטיים יש יתרון גדול על פני השיטות הישנות, כיוון שכמות המידע שניתן להעביר באמצעות זוג סיבים גדולה בהרבה מכמות המידע שניתן להעביר באמצעות כבלי נחושת.
לרוב, הכבל התת-ימי מכיל משחזרים לאורכו בתוך הים כדי להעביר את האות האופטי ברמה טובה מקצה לקצה. המשחזרים מוזנים חשמלית מספקי כוח הנמצאים בקצוות הכבל (ביבשה).
ישראל נעזרת במספר כבלים תת-ימיים לתקשורת בינלאומית עם מדינות אירופה ואמריקה. תעבורת האינטרנט מישראל לאירופה ואמריקה עוברת בצמד הכבלים התת-ימיים של חברת בזק ו-C.I.O.S וגם דרך "מד נאוטילוס" וטמרס טלקום.
כיום נעשה שימוש רב בכבלים תת-ימיים, כיוון שהתחליף היחיד – לוויינים – אינו יכול להעביר את כמות המידע הנדרשת. בנוסף, היות שאורך הכבלים קצר בהרבה מהמרחק שצריך שידור לווייני לעבור (מכדור הארץ לחלל ובחזרה) – השימוש בכבלים אופטיים תת-ימיים מאפשר תקשורת מהירה וללא זמן השהיה משמעותי. כבלים תת-ימיים גם בטוחים יותר משידור אטמוספירי של מידע, ולכן פעמים רבות מידע העובר בהם אינו צריך להיות מוצפן או מקודד.
בנוסף לתקשורת נתונים נעשה שימוש בכבלים תת-ימיים להעברת חשמל (כבל חשמל תת-ימי). כמו כן ניתן להניח כבלים תת-ימיים קטנים בתוך בריכות חקלאיות או בריכות אחרות, במידת הצורך.[1]