כניעה (הנדסה)
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
נקודת הכניעה היא נקודה על גבי עקום מאמץ-מעוות המייצגת את נקודת המעבר בין התנהגות אלסטית לבין תחילתה של התנהגות פלסטית. חוזק לכניעה או מאמץ כניעה הוא אחד ממאפייני החומר המגדירים את המאמץ בו החומר מתחיל לחוות דפורמציה פלסטית. נקודת הכניעה זו הנקודה בה מתחילה דפורמציה לא ליניארית (אלסטית + פלסטית). קודם לנקודה זו החומר יחווה מעוותים אלסטיים בהפעלת מאמץ, החומר ישוב לצורתו המקורית כאשר המאמץ ייפסק. ברגע שהמאמץ חוצה את נקודת הכניעה, חלק מהדפורמציה הופכת לקבועה ולבלתי הפיכה.
נקודת הכניעה קובעת את גבולות הביצועים של רכיבים מכניים, כיוון שהיא מייצגת את הגבול העליון לכוחות שניתן להפעיל על רכיב מבלי לגרום לעיוות קבוע. בהנדסת מבנים, זהו מצב כשל רך אשר בדרך כלל לא יגרום לכשל קטסטרופלי או אולטימטיבי, אלא אם כן הוא מאיץ קריסה.
התקדמות בטכניקות המדידה מאפשרות מיפוי מדויק יותר של נקודת הכניעה, אשר כפי שמציין מרכוס ריינר, הראתה כי "לא הייתה נקודת כניעה".[1]
חוזק לכניעה הוא מאפיין חומרי קריטי המנוצל על ידי טכניקות בסיסיות רבות בעיבוד חומרים על ידי הפעלת מאמצים על החומר (כגון: חישול, ערגול, לחצנות, כיפוף, שיחול ועוד), להפרדת חומרים באמצעות חיתוך (בתהליכי עיבוד שבבי) או גזירה, ולחיבור רכיבים באופן קשיח באמצעות מחברים (כמו ברגים, מסמרות וכו').
אחד הדרכים לקביעת מאמץ הכניעה היא הנקודה בה ישנה דפורמציה של מעל 0.2%, קביעה זו אינה מוחלטת אך מתאימה למספר רב של מתכות.
תחת משטר מאמצים תלת־ממדי , מספר אינסופי של נקודות כניעה מייצרים משטח כניעה.