תנועת בתי ההתיישבות
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תנועת בתי ההתיישבות (אנגלית: Settlement House Movement) הייתה תנועת רפורמיזם חברתי שהחלה בשנות ה-80 של המאה ה-19 והגיעה לשיאה בשנות ה-20 של המאה ה-20 בבריטניה ובארצות הברית. מטרתה הייתה לסייע לעניים בחברה לשפר את מצבם הכלכלי והחברתי ש נבע מתהליך העיור. בהנהגת תנועת בתי ההתיישבות עמדו גברים ונשים צעירים בני המעמד הבינוני-גבוה, שהאמינו שהעיור הביא עמו רעות חולות ופגע במעמד הפועלים. אזורי המצוקה הרבים שנוצרו בערים הגדולות ואוכלסו בפועלים, היו בעיניהם ההוכחה לכך. כדי ללמוד ולהכיר מקרוב את הבעיות החברתיות באזורים אלו וכדי להפוך לכוח המוביל לפתרונן, עברו חברי התנועה להתגורר בשכונות עצמן. הם האמינו שעליהם להוביל שינוי מהותי בחברה האמריקאית, ושלשם כך עליהם להתחיל מלמטה, מתוך שיקום השכונות וסיוע לתושביהן, בהכרות אישית עם הרכב האוכלוסייה, צרכיה הייחודיים ובהתאמת השינוי לתנאים בשטח.[1]
את הבתים ששכרו וקנו כינו 'בתי התיישבות' כדי להצביע על העובדה כי ראשי הבתים בחרו לעבור ולהתיישב בקרב המהגרים על מנת ללמוד את צרכיהם בצורה יסודית וללא משוא פנים, כדי להעניק להם את הסיוע הטוב והמותאם ביותר.[2] בתי ההתיישבות הציעו שירותים שונים לקהילה בשכונות, כגון מעונות יום, שיעורי אנגלית ושירותי בריאות כדי לשפר את חייהם הפיזיים הרוחניים של העניים באזורים בהם פעלו ולסייע להם בדרך זו להשתלב בחברה ולהפוך לאזרחים יעילים ומועילים.[3]